איפה אני בתוך כל זה
הריון זו תקופה מיוחדת.
תקופה בה את המרכז.
כולם שואלים איך את מרגישה, מנסים לעזור, לתת לך לשבת, להתחשב, לא להרגיז.
את יולדת... ואז... מתחיל מרוץ.
כולם מתרגשים מהתינוק החדש והצרכים שלך נדחקים הצידה.
הרצונות שלך מקבלים עדיפות תחתונה.
הדברים שעשית עד הרגע הזה פתאום נעלמים.
התינוק ממלא את הלב בשמחה ואת היום בעיסוקים.
הזמן עובר ופתאום את תוהה לעצמך איפה את נעלמת.
איפה את שהיית, איפה את שבלי התינוק.
פתאום כל השיחות הן עליו, על הקקי, על השיניים, על ה(חוסר)שינה.
פתאום גם אין כמעט מחשבות על דברים אחרים.
ואז זה מתחיל לדגדג מבפנים.
לגרד.
אולי להכאיב ממש.
איזשהו געגוע למי שהיית פעם, לדברים שעשית פעם, בחיים האחרים האלה לפני שהפכת לאמא, שמרגישים לפני יובלות אף שהיו פה רק לפני חודשים ספורים.
הגעגוע הזה יכול להעלות תסכול גדול.
תחושה שמי שהיית נמחקה.
החדשות הרעות הן שבאמת מי שהיית כבר לא תיהיי.
החדשות הטובות הן שמי שאת עכשיו היא מי שהיית + אמא וכל מה שזה מביא איתו.
זו גרסה חדשה, משודרגת, מורכבת יותר שלך.
האמהות מוציאה מאתנו המון והכל בהשתנות אין סופית, כמו החיים.
האינטנסיביות הנוכחית תשתנה ודברים שאת לא יכולה לעשות היום תוכלי לעשות בעתיד, לפעמים אפילו בעתיד הקרוב.
גם אם את אמא נוכחת מאוד, שחשוב לה להיות קרובה פיזית לתינוק כמה שיותר, אט אט יתחילו להתגלות בועות של זמן שמאפשרות לך דברים שלא יכלו להתאפשר קודם לכן.
מי שאת כאישה שהיא גם אמא יתגלה לך בצעדים קטנים, כמו ההתפתחות שלך בתוך האמהות וההורות.
מתוך הדברים שהיו חשובים לך מאוד לפני שהפכת לאמא ישארו הדברים שחשובים לך עכשיו, אחריי המסננת של ההורות, כשאת רואה דברים קצת אחרת, מזוית חדשה.
דברים שאהבת לעשות עבור עצמך, תחביבים, דברי פנאי, יהיה להם שוב מקום בחייך.
אולי חלק יעברו מטמורפוזה, יראו אחרת, כל כך אחרת שאם היית מספרת לעצמך לפני שנה שככה תעשי אותם לא היית מאמינה, אבל זה לא אומר שזה רע או פחות כיף.
לפני שהייתי אמא אהבתי לטייל כתרמילאית, לחקור, לנדוד, לא לקבוע מקומות לינה מראש, לא לתכנן מסלול ברור.
היום, הטיול קצת יותר מסודרים, אנחנו עושים גם דברים בשביל הילדים, ולא מעט, והאמת שגיליתי שמוזאוני מדע, למשל, הם ממש מגניבים ואני זוכה להנות מהם כאחת הילדים כמעט.
כל מיני דברים שבעבר לא הייתי מתאמצת כדי לעשות אני עכשיו עושה בשבילם ומגלה כמה זה בעצמם גם בשבילי.
אני נהנית לראות אותם עפים על תערוכה של דינוזאורים ויחד איתם לעוף על זה גם.
יש דברים אחרים שכרגע הם יותר על ״הולד״.
אני מאוד אוהבת לרקוד, במיוחד במרחב פתוח ונינוח.
לבכור שלי קשה עם עומס גירויים ומסיבה או פסטיבל הם בהחלט מרחב כזה. הוא לא יכול לשאת את העומס החושי הרבה זמן ובדרך כלל יהיה לילה לא קל אם נתעקש על זה.
בהתחלה, היה לי קשה לקבל את הויתור הזה וכעסתי.
יכולתי ללכת לרקוד עם חברה או לקחת בייביסיטר וללכת עם בעלי אבל איכשהו זה לא התאים לי, אולי כי גם לזה יכולות להיות השלכות על מהלך הלילה שיבוא אחריי וזה לא הרגיש שווה את זה.
אט אט הבנתי שנכון לרגע הזה זה פחות מתאים אבל אני יכולה לרקוד בעוד דרכים- אני יכולה ללכת לשיעור של ריקוד אקסטטי או לעשות לעצמי תרפיית ריקוד בבית.
אני יודעת שיגיע היום ששוב נלך לרקוד יחד, החצי ואני, והיום הזה לא כל כך רחוק.
גם אם זה לא ברור לך כרגע, מי שאת בתוך כל זה יתגלה לך מיום ליום.
תגלי בעצמך עוצמות שלא הכרת, תחומי עניין חדשים והנאה מדברים שאולי בעבר לא מצאת בהם הרבה הנאה או שמת לב אליהם.
עבורי, לתרגל יוגה רבע שעה ברצף באופן ספונטני זו מתנה במהלך היום.
אם התינוקת ישנה יותר משעה בצהריים יש לי זמן מתנה לא צפוי שאני יכולה להתענג עליו.
גיליתי את ההנאה בלהיות במקום יפה בטבע בלי להיות בתנועה, פשוט לשהות, למרות הרצון הפנימי לנוע ולגלות מה מעבר לעיקול הבא.
אני יכולה בהחלט לאמר שאני אישה הרבה יותר שמחה היום ממש שהייתי לפני ההורות, ואני עדיין ממשיכה לגלות מי אני בתוך כל זה.
נכון לא כל יום אני מרגישה הכי ברת מזל בעולם וישנם רגעים בהם תחושת התסכול על אובדן דברים מסוימים בחיי היא גדולה אבל אלו הם רגעים בלבד, וגם דרכם חשוב לעבור.
אם נמצא בתוכנו סקרנות לגבי מי שאנחנו הופכות להיות נוכל להיות בשמחה לנוכח השינויים.
זה בסדר להתאבל אם צריך אבל לשקוע בזה לא יגביר את האושר שלנו.
איזה דבר מופלא זה שאנחנו ממשיכות להתגבש ולהשתנות, לא משנה מה הגיל שלנו.
איזה דבר נהדר זה שהחיים שאנחנו מביאות לעולם מחדשות את חיינו שלנו ומפגישות אותנו עם מקומות חדשים בעצמנו שעוד לא הכרנו.
הסקרנות מחברת אותנו לכוח הילדי של החקירה והמשחק ומי היצורים הכי שמחים בעולם, שיכולים לעבור מבכי לצחוק כל כך מהר?
לפעמים אנחנו התלמידות של הילדים שלנו.
